<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ט:</h2>
ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות, ואינו יודע מאי זה מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין, ובשר שנמצא מושלך בלא סימן, ובשר שנמצא ביד גוי בלא סימן. שנינו בברייתא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח, אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב. וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה, הרי הנבלה אינה בטלה ברוב, ואע"פ שאין שם חתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים, אלא חתיכות קטנות או חתיכות גדולות יותר מכדי חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר, אינו בטל, והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה, בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע, וכמו שנתבאר שם, וכיון שכן, כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה, ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח, הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב, כלומר אע"פ שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פורש, אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפורש, אני אומר כל דפריש מרובא פריש, ואע"פ שהיו דלתי מדינה נעולות שאי איפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א'). ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפירש מן הקבוע, אבל אם ראינוהו פורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע, שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל, היינו מתני', תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה. פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סופא, ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות, דתנן התם (ע', ב') כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן, ואקשינן עלה בגמרא (ע"ג, ב') ונכבשינהו כי היכי דניניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, תירץ רבינו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש, אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר, אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר, לא חיישינן, דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל, אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין אע"פ שלא נודע עד שפירשה זו, וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע, אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר. וכן גם דעת רבינו שמשון ז"ל, שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן, שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן. והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות (ע"ד, א') טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות, פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין, ששים למקום אחד, אוסרין. ותניא ספק ע"ז אסור, וספק ספיקא מותר, כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין, פירש אחד לריבוא, ומריבוא לריבוא, מותרין. ופירשו מעצמן משמע, ואפילו הכי משמע דדוקא בשפירשו ונתערבו באחרים, אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדין בפני עצמן, אסורין. וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפירשו, באיסורן הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע. ונראה לי שאין ראית הרב ז"ל בזה מחוורת, דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע, ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור, וכמו שאמרנו, וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפסחים (ט', ב'), ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו, ונפל לתוך היתר מרובה מותר, שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספק ספיקא ומותר. אבל כשפירש שלא בפנינו, או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו, כבר נתבטל הקביעות ומותר, וכן דעת רת"ם ז"ל, דכל שפירש מעצמו מותר ולא אמרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים, ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) וזה לשונו ואילו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא, כולן אסורות. ודאי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא, ומיעוטא [לחדא דוכתא], אמרי' איסורא בהך רובא איתא והך מיעוטא שריין. ודאי מישקל חוטרא ובדורינון, לא, דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו', וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע עד כאן. ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין, ולא נודע חתיכות הטרפה בין שאר החתיכות, ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח, אם מן הטרפה או מן הכשרות, כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנודע שיש שם טרפה מותרות, לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו, וכשבא לאלו הספק, בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרוב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין, ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בההיא דתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ שבפרק ראשון דפסחים (ט', ב'). ומיהו דוקא בשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר, אבל נתערבה באחרות, מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות (ע"ד, א') דטבעת של ע"ז שנפלה למאה, וכוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, שאע"פ שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין, וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה, ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד [בהן] בפני האורחין, מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר, ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש. וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה.
<h2>דף י.</h2>
ולענין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא ביד גוי בלא חותם, גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ה, א') אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין, אסור. פירוש ואפילו במקום שהמקולין וטבחי ישראל, דחיישינן דילמא עורב אייתי מרחוק, ודידיה שקל והאי אחרינא הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דאפי' לרב אם נמצאת בדרך שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן, כגון שנמצאת תלויה מותרת. וההיא חיותא דתליא דלקמן (ע"ב) מונחת היתה בסל במקום שהשרצים נושאין ונותנין שם, ולפיכך חש לה רב. ואקשינן עליה דרב מדתניא מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי מותר, ופרקינן נמצא ביד גוי שאני, כלומר דלא אסר רב אלא משום חשש עורבים המביאין ממרחק. תא שמע תשע חנויות, ובנמצא [הלך] אחר הרוב ופרקינן הכא נמי בנמצא ביד גוי, תא שמע נמצא בה בשר כלומר בעיר שרובה ישראלים, אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים אם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד גוי, מבושל אחר רוב אוכלי בשר, וליחזי אי גוי נקיט ליה אי ישראל, הכא במאי עסיקינן בעומד ורואהו, כלומר שנמצא ביד אדם, וראינו בשנפל מידו דלעורב ליכא למיחש. תא שמע נמצא [בה] בשר, איברים, נבלות. חתיכות, מותרות. וכי תימא הכא נמי בעומד ורואהו איברים ודאי נבלות אמאי, כלומר אם ראינו שנפלו מידו ולא שהשליכם הוא, אמאי מחזקינן להו בודאי נבלות, ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה, רב אמר מותרין משום נבלות, ולוי אמר מותרין באכילה. רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזא מעברא דאתי לאפיה, אמר יומא טבא לגאו אזל אוריק בדשא, [חזא] חיותא דתליא טרף אבבא, נפיק ואתו כולי עלמא נפק אתא טבחא נמי, לא עלים רב עיניה מינה אמר השתא קא ספת איסורא לבני ברת. ואקשינן ורב היכי אכיל בשרא ופרקינן בשעתיה דלא אעלים, ואיבעית אימא דאית ליה סימנא בי פיסקי, כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנאתא. וקשיא לי, מאי קושיא דילמא דתליא ליה דליכא למיחש לעורבים ולשרצים, ויש לי לומר דהכי קאמ' ורב מי לא אכיל בשרא אלא אם כן תלויה ועומדת, ופריק דעביד ליה סימנא בי פסקי. ולענין פסק הלכה, הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב והביאו ראיה לדבריהם מהנהו עובדי דהתם דבפרק גיד הנשה, דאמרינן התם (צ"ה, ב') רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא ביני דני, אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגויה, אמ' ליה לא, אית לך טביעות עינא בגויה, אמ' ליה אין, אי הכי זיל שקול. רב חיננא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה אית לך סימנא בגויה, אמ' ליה לא, [אית לך] טביעות עינא אמ' ליה אין, אי הכי זיל שקול, אלמא כי ליכא סימנא או טביעות עינא חיישינן. ועוד הביאו ראיה מעובדא דדיו דבפרק אלו מציאות, דגרסינן התם (ב"מ כ"ד, ב') ההוא דיו דשקל בשרא ושדא בבי ציניתא דבי בר מריון, אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך, ואקשינן והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ופרקינן בעומד ורואהו. אלמא מדאקשינן אליבא דרב, ופרקינן ש"מ כותיה קיימא לן. ודאמרינן התם בפרק גיד הנשה, רב חנין בר רבא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי, אתו עורבים שדו כבדי וכוליאתא, אמר ליה [זיל] שקול אכול דהאידנא שכיחי דהיתירא טפי, דאלמא לא חיישינן לשמא הביאום ממרחק, דודאי אפילו במעלי יומא דכפורי, רוב אוכלי בשר דעלמא גוים נינהו, אפקוה לההיא מהלכתא, ורב כהנא דשרא ליה, אזל לטעמיה דהוא ניהו דאמ' ליה לרב בההוא עובדא דרישא דבפרק גיד הנשה, דאיסורא מייתו דהיתרא לא מייתו בתמיהא. אבל רש"י והר' זרחיה הלוי ז"ל פסקו כלוי מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא, ואילו הוה קים להו כרב הוה ליה למימר ולרב היכי אכלינן בשרא, ודכוותה אמרינן בפרק קמא דחולין בשמעתא דמנא לן דאזלינן בתר רובא (י"א, ב') ור' מאיר היכי אכיל בשרא, כלומר כיון דחייש למיעוטא, ומשום דלא קיימא לן כותיה אמרי ור' מאיר היכי אכיל בשרא ולא קאמר לר' מאיר היכי אכלי בשרא. ועוד יש ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ד, ב') ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי, והתירוהו לו. אמר ר' אמי התירוהו [לו] משום מציאה כר' שמעון [בן אלעזר] ומשום שחיטה כר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ואוקמה רבא ברוב גוים ורוב טבחי ישראל. ור' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן, אמ' ליה זיל שקול לנפשך, אלמא לא חיישינן לעורבים כל שרוב טבחי ישראל, וכל שכן בשר המונח בבית שאין חוששין שמא עורב בא ונטל זה והביא אחר, וההיא דדיו דבפרק אלו מציאות, יש ספרים דגרסי אתא לקמיה דרב ולא גרסי אתא לקמיה דאביי, ומדרב לרב קא מקשה. ואפילו לספרים דגרסי אתא לקמיה דאביי, לא קשיא, דשאני התם דהא חזינן ליה לדיו דקא מייתי, ולא ידעינן מהיכא, וכל כי הא, איפשר דאפילו לוי מודה בה דעורב אפילו מרחוק מייתי. וטחלי וכוליאתה דרב כהנא דאמ' ליה לרב חנין זיל שקול, דילמא סבירא ליה דרוב אוכלי בשר דההוא יומא ואפילו ברחוק הרבה מפום נהרא, ישראלי נינהו. ורב חייא בר אבין דאיתבד ליה כרכשא ביני דני, ורב חנינא חוזאה דאיתבד ליה גבא דבשרא, ולא התירו להם אלא בטביעות עינא, התם היינו טעמא משום שניטלו ממקומם ונאבדו ומצאום בי דני, ובמקומות שהשרצים מצויין שם, וכן בדין, שאם הניח בשר וניטל משם ונאבד אם אינו מכירו, אני אומר אותו כבר הלך וזה אחר הוא. וגדולה מזו אמרו בפרק קמא דפסחים (י', א') הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מאתים ומצא מנה, מנה מונח ומנה מוטל, דברי ר', וחכמים אומ', הכל חולין. וקיימא לן כחכמים, וכל שכן בזו דאפילו ר' נראה דהוא מודה בכל כי הא, כן נראה לי. והרב בעל התרומות ז"ל גם הוא כתב כן זה לשונו, אם הניח חתיכת בשר והלך לו לשוק, וחזר ומצאה במקום שהניחה, אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת, אע"פ שאינו מכירה. אבל כשחזר ובא ומצאה במקום אחר, יש לחוש שהחליפה עורב, עד שיהא בה סימן או יכירנה בטביעות עינא, ואם הניחה בשוק בין הגוים אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה, אם אינה מכירה בטביעות עינא או בסימן, וכן שלחה ביד נכרי ע"כ. ומסתברא דאפילו הניחה בשוק בין הגוים אם רוב טבחי ישראל, כשרה. וגדולה מזו היא ששנינו, בנמצא הלך אחר הרוב, ואוקימנא בנמצא ביד גוי ואע"פ שרוב אוכלי בשר גוים כיון שרוב טבחים ישראלים, כל שכן זה שהניח חתיכת בשר ובא ומצא במקום שהניח, ורוב טבחים ישראלים, כך נראה לי.
<h2>דף מד.</h2>
איסור שנפל למקום ואינו ידוע לאי זה מקום נפל, כגון שהיו לפניו שתי קדרות ונפלה חתיכת נבלה וכיוצא בזה לתוך אחת מהן, ואינו יודע אם לזו אם לזו, אם האחת [מהן] של איסור והשניה של היתר, אע"פ שאין בשל היתר ששים לבטלה, אם האיסור מאיסורין של דבריהם, הולכין בה להקל, ותולין שאיסור לתוך איסור נפל. וכן אפילו היה האיסור מאיסורי תורה, אם מינו במינו הוא אם היתר שבקדרה רבה על האיסור שנפל כאן, הרי זה כאיסורין של דבריהם, שהרי מדאורייתא בטל הוא ברוב. וכן אם מינו [בשאינו מינו] הוא, אם יש בקדרת ההיתר למעלה מכדי אכילת פרס כנגד כזית של איסור, הרי זה כאיסורין של דבריהם שהרי מדאורייתא אפילו נפל בבירור לתוך ההיתר כבר נתבטל, ואפילו מין בשאינו מינו. וכיון שאין כאן אלא איסור של דבריהם, הולכין להקל ואני אומר איסור לתוך איסור נפל. ומכל מקום למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא, אלא שאין לוקין עליו דהוה ליה כחצי שיעור, וכמו שכתבנו בשער הראשון של בית זה, אין הולכין בזה להקל ועד שנדע שיש בו ששים [כנגד האיסור] אסור מספק, דכל ספק בשל תורה לחומרא דבר תורה וכמו שנתבאר [למעלה] בשער הראשון. ותניא בברייתא ומייתינן לה בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') וביבמות פרק הערל (פ"ב, א'), שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. וההיא בדרבנן היא, או באיסורין שעיקרן של דבריהם, או באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן, דבפרק הערל (יבמות פ"א, א') פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בתרומה בזמן הזה אי דאורייתא או דרבנן, ר' יוחנן סבר דאורייתא וריש לקיש סבר דרבנן, ואקשינן (פ"ב, א') וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא, והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו [חולין על התרומה]. בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא, אלא לר' יוחנן קשיא, ופרקינן אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא, ואנא דאמרי כר' יוסי, דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן ואמר ר' יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. הנה שבאיסורין שעיקרן מדבריהם הוא שאמרו כן, וכן באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן. דגרסינן בפסחים [בריש] פרק אלו עוברין (מ"ד, א') כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ואקשינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, איתיביה שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, מותרין, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו. ואי אמרת אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרי' שאני אומר, ופרקינן הנח לתרומת תבלין דרבנן. ואמרינן עוד, איתיביה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי סאין כו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. אלמא מאן דמקשה מעיקרא הוה סבירא ליה דאפילו בתרומה דאורייתא קאמר, ואפילו הכי למאי דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס דרבנן, הוה ניחא [ליה משום דבאיסורין דאורייתא] ושיעורין דרבנן שפיר אמרינן בהו שאני אומר, דהא מכל מקום עכשיו אין כאן אלא איסור דרבנן. ואי קשיא לך, אי הכי מאי קשיא ליה דהא על כרחין ההיא דשתי קופות לאו דאורייתא היא, ואף לכשתמצא לומר בתרומה דאורייתא, דעל כרחין במין במינו היא דאי בשאינו מינו כגון חטים לתוך שעורים, לעולם אינו בטל ולא אמרינן בכי הא שאני אומר, דהא איפשר לחלק, [אלא] על כרחין במינו קאמר ובמינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, כבר תירצו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל, דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא בשאינו מינו, אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה ולא נימא שאני אומר. ושמעינן מיהא דאפילו בדאיכא תרתי, כלומר דנפלה חדא [נמי] לתוך חולין, אפילו הכי תולין להקל ואני אומר מה שנפל לתוך התרומה תרומה היתה, ומה שנפל לתוך חולין חולין היו. ודכוותה היו לפניו שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור, ולפניהן שתי חתיכות אחת של נבלה ואחת של שחוטה, ונפלו אלו לתוך אלו מין במינו הוא וההיתר רבה על האיסור, וכן אפילו היה מין בשאינו מינו, אם יש בהיתר יתר מכדי אכילת פרס בכנגד חתיכת הנבלה, שאפי' נפלה נבלה לתוך קדרה של היתר אין כאן אלא שיעור דרבנן, ואי נמי כזית של שומן גיד הנשה דרבנן, וכזית של שומן דהיתר ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר היתר לתוך היתר נפל, ואיסור לתוך איסור נפל. וכל שכן בשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור, ונפלה לתוך אחת מהן שיש לתלות בזה להקל ולומר לתוך של איסור נפלה, שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר. וכן שנינו במסכת תרומות פרק האוכל תרומה מזיד (פ"ז, מ"ה) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר לתוך תרומה נפלה. ואם תאמר אם כן למה הביאו ביבמות ובפסחים ברייתא דשתי קופות ולפניהן שתי סאין, ולא הביאו הא מתניתין דתרומות, יש לומר דניחא ליה טפי לאיתויי ברייתא משום דבההיא איכא רבותא טפי דאע"ג דאיכא תרתי שאני אומר, כמו שאמרנו, אפילו הכי תלינן להקל.
